שחר זלצמן | אווזה רקורדס

צילום: גיל רוביו

פלייליסט של הלייבל להאזנה בזמן הקריאה או בכל זמן אחר:

את הפוסט הראשון והמרגש במגזין בחרנו לפתוח עם שחר זלצמן מאווזה רקורדס. הלייבל אוצר בתוכו כמה מהאמנים הכי מושמעים באוזניות שלנו בשנים האחרונות, מוזיקה עברית עם טעם של פעם בשילוב נגיעות של עכשיו. בסגנונות שנעים מפולק רוק עם חיבור חזק לארץ, לסינת'פופ הזייתי, ואפילו עם פזילות לאלקטרוניקה קצבית אפריקאית, בשנה להקמתו הלייבל הצליח למצב את עצמו כחותמת איכותית. שחר זלצמן הקים את הלייבל בשיתוף עם רועי חרמון ותומר ישעיהו, ובעוד שותפיו להקמה הם גם אמנים החתומים בלייבל, שחר שם על עצמו את כובע המנהל ועובד במרץ כדי לחשוף אותם ואת שאר החתומים לקהל רחב

עד כה המשתתפים בלייבל הם רועי חרמון, תומר ישעיהו, טל תמרי, בן גולן והלהקות ארמון וטיגריס, כשכולם מעורבים בפרויקטים אחד של השני בצורות שונות.

מה הקשר הראשון שלך לתחום? איפה הכל התחיל?

בעצם הגרעין של כל הדבר הזה הוא להפיץ מוזיקה, זה משהו שתמיד היה טבוע בי. הרצון להמליץ לאנשים על דברים שאני אוהב, סרטים שצריך לראות, סדרות, אלבומים שצריך לשמוע. תמיד יש את הכמה חברים האלה, אחד שאוהב פרוג או חבר שאוהב פסיכדליה או מוזיקה עברית, ולכל אחד מהם הייתי מתווך את מה שהוא אוהב.

מתי זה הפך להיות משהו שאתה עושה בצורה רצינית? בקול הקמפוס?

לגמרי כן. קול הקמפוס היה באמת הבית הראשון שנתן לי לעשות את זה בצורה הכי טבעית ונכונה. למזלי יצא לי גם לעבוד שם בתור מנהל שידורים. זו תחנה מדהימה עם אנשים מדהימים שכולם שידרו בהתנדבות (נסגרה בשנה שעברה). מעבר לזה שלימדו אולי שם המון, נתנו לי גם יד חופשית לכתוב על אלבומים ולשדר מוזיקה. היו לי שתי תוכניות, אחת שהתעסקה בפולק, קאנטרי, רוק ישן כזה, בלוגראס, כל העולם הזה. השנייה עסקה יותר ברוק הפסיכדלי. השתדלתי לעשות שם שילוב בין אז-והיום, בין מוזיקה עדכנית וניאו פסיכדליה לבין דברים ישנים ופחות מוכרים.

זה גם מה שמחבר אותי לסיפור של הלייבל. בתקופה ההיא שמעתי פעם ראשונה את ׳ארמון׳, לדעתי הייתי בין הראשונים פה שנחשפו אליהם. אני פריק של לחטט בפחים של הבנדקמפ ולעשות הצלבות של כל מיני תגיות, ככה מצאתי אותם. העטיפה בלטה לי לעין, והאלבום פשוט העיף לי את הפרצוף.

לפני ארמון, לא כל כך שידרתי מוזיקה בעברית. תמיד אהבתי והערכתי את זה מאוד, אבל שום דבר בעברית לא עשה לי לפני זה את מה שהאלבום הזה עשה לי. פשוט פוצץ לי את המוח.

ואז יצרת איתם קשר לראשונה?

נכון, שלחתי להם ישר הודעה שיבואו להתארח בתכנית, כי מדי פעם הייתי מארח להקות שם. עדיין לא היו להם הופעות, זה היה פשוט האלבום שיצא ברשת. אחרי כמה זמן, כנראה בעקבות ביקוש של עוד אנשים, הם ארגנו הופעה ראשונה בהודנא, היא הייתה מפוצצת ובכלל לא ראיתי אותם אבל הם גזרו לי ת'ראש. אחרי זה הייתה עוד הופעה ברוטשילד 12, ואחריה אמרתי להם - חבר׳ה אני רואה כבר שאתם מופיעים, עכשיו אתם יכולים לבוא לרדיו. הם באו להתארח בתכנית והיה חיבור ממש טוב, ואז הבנתי שהם מחפשים מישהו שינהל אותם. לא ניהלתי אז להקות אבל כן היה לי ניסיון בניהול כי ניהלתי פרויקטים בBPM- (מכללה למוזיקה, א"מ), ואז קול הקמפוס התחילה להיכנס לקשיים וחיפשתי עוד מקום להיות בו.

פגשתי אותם שוב באולפן של רדיו הקצה שיושב ב-BPM ואמיר שדות אמר לי שהם בדיוק מחפשים מנהל. כבר מהרגע הראשון ידעתי שאני חייב להיות מעורב בזה איכשהו, ואחרי שיחה עם חברי הלהקה הצעתי את עצמי כמנהל, לעזור במה שהם צריכים, כי כל כך אהבתי את המוזיקה שלהם והאמנתי בלב שלם שכל מי שאוהב מוזיקה צריך לפחות לנסות ולשמוע את זה.

זה מחבר אותנו לשאר החברים באווזה, איך קרה המשך החיבור איתם?

אמיר שדות ורועי חרמון מארמון סיפרו לי שהם מתחילים לעבוד עם תומר ישעיהו. עכשיו, מה שארמון עשו לי בעברית, זה מה ש-Isaiah (הלהקה הקודמת של תומר עם מיקה אבני, א"מ) עשתה לי באנגלית. המוזיקה שלהם לקחה אותי למקומות רחוקים מאוד. לאחר מכן תומר התחיל בקריירת סולו, בא להתארח ברדיו, ואז הוציא את האלבום הראשון. באותו זמן התחלנו לדבר על להקים אולי איזשהו לייבל או משהו יותר חברתי כזה, משהו שלנו. נפגשנו רועי תומר ואני והחלטנו לזרום על זה.

איך בן גולן התחבר לכל הסיפור?

רועי ותומר הם גם מפיקים, וחלק מההפקות שלהם אמורות להיכנס לתוך הלייבל. רועי הפיק את בן, וכשרועי מפיק משהו אני יודע שזה יהיה מעולה. את TREE (שבן גולן ניגן בה, א"מ) אהבתי כבר לפני עשר שנים, כשהם עוד היו הלהקה של גבע אלון. בן גולן תמיד ישב לי במשבצת של מי שאני רוצה שיהיה יותר בפרונט, שנראה או יותר נכון נשמע שיש לו עוד צד שצריך להישמע. רועי סיפר לי שהוא עובד איתו והתחיל לעניין את בן בלייבל, נפגשנו, סיפרתי לו על הלייבל ומה אנחנו עושים בו, והוא השמיע לי שיר שלו שממש אהבתי, "קטיפה".

מה קו המחשבה שמאחורי הלייבל?

השאיפה של הלייבל היא לתת סוג של בית לאמנים. קשה מאוד לעבוד לבד פה בארץ. בגלל שיצא לי להתעסק עם גורמים תקשורתיים הבנתי שיותר קל לאגד כמה אמנים שמתכתבים אחד עם השני תחת לוגו ושם. בשנים האחרונות יש התחזקות של אמנים שיוצאים לשוק ביחד, כקבוצות או כקולקטיבים. חשבתי על זה שבאופן טבעי גם לנו יש פה חבורה. אמיר שדות מנגן בכל ההרכבים שאני מנהל, כנ"ל רועי חרמון. בן היה מופע פותח של תומר, תומר התארח בהשקה של בן, רועי חרמון הפיק את בן, טל תמרי היה המתופף של ארמון. עמית, אשתו של טל תמרי, עשתה VJ לארמון וגם כתבה שם כמה טקסטים. הכל נשאר במשפחה באופן טבעי וגם ללא המסגרת של הלייבל. הלייבל רק הופך את החיבורים ליותר נוחים ומאגד אותם.

לייבל טוב הוא לייבל שיש לו קטלוג נכון; אם אתה אוהב את ארמון ואת תומר ישעיהו, אתה תסמוך עלינו שתאהב גם את בן גולן ואת טל תמרי. אנחנו כל הזמן מחפשים אמנים חדשים, אבל נכניס רק אלבום ששלושתנו (אני, רועי ותומר) מסכימים עליו, שיש בו משהו מיוחד. יש כל הזמן שאלות על מהו הלייבל, אם הדגש הוא על הסאונד, על המילים, על האמן. מה שייכנס צריך להיות בין כל הדברים האלה. בעיניי כל הריליסים של הלייבל מאוד מיוחדים ומתבלטים בתוך ההצפה המטורפת שיש בשוק בשנים האחרונות.

אתם מתעסקים באלבומים, בזמן שהקהל היום מחפש בעיקר סינגלים. מה גורם לכם לבחור בפורמט הזה?

יש היום לייבלים שמתעסקים רק בלהוציא סינגלים. אנחנו רוצים לעשות את זה כמו שצריך. האמנים רוצים להוציא אלבומים, אני וחברים שלי שומעים אלבומים. בשבילי סינגל זה כמו לקרוא פרק אחד בספר, או לצפות בפרק אחד של סדרה, או סצינה מסוימת מסרט שלם. יש דרך שבה צריך לחוות יצירה, לאמן יש סיפור להעביר. קשה לי לשמוע סינגל של תומר ישעיהו או ארמון ללא המשכיות, אני ארצה עוד. אני לא חושב שאנחנו צריכים להוציא סינגלים רק כדי לשחק את המשחק, אבל אני גם לא מנותק ממנו. אנחנו כן נשחרר סינגל או שניים לפני שהאלבום יצא. אבל חשוב לי שבן אדם שהולך ברחוב עם אוזניות, או נוסע באוטובוס או במכונית ישמע סיפור מסוים. דווקא בגלל החוסר באלבומים והכמות הבלתי נגמרת של סינגלים אני רואה

את האלבומים כעוגנים, יש בזה משהו מאוד שלם. המטרה היא איפשהו גם לשמר את אופן הצריכה הזה, של אלבומים.

יש בעיניך סתירה בין הרצון להישאר בסצינת האינדי ולא להתמסחר לבין הרצון לקדם אמנים כמה שיותר?

אני לא חושב, אני חושב שאינדי זו תווית שנוח לאנשים לשים על כל מה שהוא לא מיינסטרים. יש אנשים שכבר מתייחסים לזה כז'אנר מוזיקלי. אני חושב שאין סיבה שהאמנים שאני מייצג לא יהיו במיינסטרים. אם מסתכלים על הריליסים שלנו הם לא יותר מדי איזוטריים או ניסיוניים. הם מתכתבים עם דברים טובים שהיו פעם, בסבנטיז נגיד, ועם זאת מאוד מודעים לדברים שקורים היום. כשאני משמיע לאנשים מכל הסוגים, לילדים, לחברים שלא מחוברים למוזיקה, להורים שלי ולחברים שלהם התגובות מאוד טובות, תגובות של "איך זה לא יותר?". אז בעיניי זה לא סותר, השאיפה של הלייבל היא שתהיה כמה שיותר חשיפה ושבסופו של דבר זה יהיה במיינסטרים גם בלי לפתוח סנאפצ'אט לאמנים. כבר עכשיו אנחנו מקבלים המון אהבה מתחנות רדיו ואנשי תקשורת. רק בשנה הזאת שהלייבל קיים כמעט הכפלנו את כמות האוזניים שמגיעה אלינו, והשאיפה היא להמשיך ולהגיע לעוד ועוד אוזניים.

למה אנחנו יכולים לצפות בעתיד?

אלבום נהדר של טל תמרי שיוצא ממש בקרוב, ויהיה עוד אלבום של רועי חרמון בהמשך השנה.