האמיגוס חוזרים בזמן

לרגל האלבום החדש והגרנדיוזי (24 שירים, שעה ו-45 דקות אורך) של מיגוס, Culture II, בואו נעשה קצת סדר בדברי הטראפ.

בשנים האחרונות נראה כאילו לאן שתסתכל הטראפ יהיה שם, מתפוצץ בכל פינה בגלובוס ומבצע הפיכה בטופ של המצעדים. ההשפעה שלו נראית הרבה מעבר לתחנות הרדיו והופכת לתופעה תרבותית (כשם האלבומים של מיגוס) שמעצבת סגנונות ריקוד ולבוש. הדור של עכשיו מתעצב לפי הטון שמכתיבים כוכבי הראפ החדשים שמתלבשים וכותבים על מותגי על כמו גוצ׳י ולואי ויטון, בזמן שעד לא מזמן הוא לא היה מודע לקיומם, רוקד לפי המובס שהם מבצעים בקליפים ומאמץ את התרבות, שעד לאחרונה הייתה שייכת להודס, כפי שאימצו דורות קודמים את תרבות הפופ או הרוק.

אז בואו נחזור קצת אחורה להבין את השורשים של הדבר הזה ואיך הם גדלו והתפשטו עד לרמה שבה קשה למצוא ראפר שלא השתתף בשלב כזה או אחר בסצינה. הטראפ במקור הוא ראפ מדרום ארה״ב, עם דגש על אטלנטה, שהצליל שלו מורכב מכלי נשיפה, מצילות משולשות, בסים כבדים, סינתסייזרים, תופי סנר ו-808. המונח ״טראפ״ בא מהרחוב כשם למאורת סמים, בית שבו מכינים ומוכרים את החומר. בהתאם, מרכיב עיקרי בשירי הראפרים הראשונים שמזוהים עם הטראפ הוא הסחר והשימוש בסמים, שהשירה עליהם היא מעין תנאי קבלה לז׳אנר, כשהיום אזכורים למולי/קודאין/לין/זנאקס משובצים כמעט בכל שיר בסגנון.

בשנות ה-90 היו ניצנים של מוזיקה המזכירה את הטראפ שאנחנו מכירים היום, אבל הפריצה הראשונה שלו הייתה בתחילת שנות ה-2000 בכיכוב הסנדקים T.I, גוצ׳י מיין (שנשאר רלוונטי מתמיד גם היום) ויאנג ג׳יזי.

הראשון שהדביק את השם לצליל המזוהה איתה (ואף אמר בראיון בשנה שעברה שהוא המציא את הטראפ, מה שהצית ויכוחים רבים על כך) היה T.I, חתול רחוב מאטלנטה, כשהוציא ב-2003 את האלבום “Trap Muzik”. את האלבום כתב בהשראת היום יום שלו כסוחר סמים. בראיונות דיבר T.I על כך שרצה לחשוף את הקהל לעולם הזה של ההאסלינג והטראפ, שהוא לא קול וזוהר כמו שנראה מבחוץ, ולגרום למי שלא קשור אליו להבין קצת יותר את מי ששבוי בתוכו. האלבום הגיע בשיאו למקום ה-4 ב-200 של בילבורד, וב-2005 הצטרפו אליו השניים האחרים עם האלבומים “Trap House” של גוצ׳י, ו-״Thug Motivation 101” של ג׳יזי, שהופקו על ידי המפיקים האגדיים זייטובן ושאוטי רד בהתאמה. כשגוצ'י וג'יזי הוציאו את הלהיט "So Icy" באותה שנה הם נראו כצמד בלתי נפרד, אבל האידיליה לא נמשכה זמן רב. הוויכוח על לאלבום של מי מהם ייכנס השיר גרר אחריו ביף מתוקשר ומלוכלך. ג'יזי פרסם דיס על גוצ'י שבו הוא מציע 10,000$ למי שידפוק לגוצ'י את השרשרת, ולאחריו ארבעה מאנשיו של ג'יזי פרצו לבית שבו גוצ'י שהה עם חברה ותקפו אותו. בתגובה גוצ'י שלף אקדח וירה למוות באחד מהם, הואשם ברצח וזוכה מאשמה על בסיס הגנה עצמית. על אף עוד הסתעפויות מרובות, הביף לא הפריע לשניים להירשם ביחד בספרי ההיסטוריה של הטראפ. ביחד עם האמירה של יאנג ג׳יזי שהוא ״טראפר״ ולא ראפר, האלבומים סימנו את הכניסה הראשונה של הטראפ בצורתו המגובשת למיינסטרים.

נקודת הציון הבאה בדרך היא עלייתו של מפיק העל לקס לוגר ב-2010, ילד פלא שהשתמש בצורה אימתית לא שגרתית לתקופתו בארסנל הצלילים שהוזכר מקודם (סינת'ים, בסים אגרסיביים, כלי נשיפה...). כמו ביט מייקרים רבים בתחילת דרכם, לקס החליט לשלוח את הביטים שהכין לכמה שיותר ראפרים, והעלה אותם במקביל לעמוד המייספייס שלו בתקווה שמשהו יסתדר. אחד מאותם ראפרים היה וואקה פלוקה פליים, אלמוני באותה תקופה. וואקה אהב את מה ששמע והחזיר מייל שהתחיל שיתוף פעולה רחב ועשיר ששיאו היה כשהטיס את לקס לוגר לאטלנטה לשהות איתו מספר חודשים במרתף ללא אינטרנט, בעבודה אינטנסיבית על אלבומו הראשון. השניים התחילו לצבור תאוצה ובאזז במקביל, ולקס התחיל לקבל טלפונים עם הצעות עבודה משמות כמו קניה ווסט וריק רוס. התוצאה של כל הסיפור הייתה שב2010-11 היו מעל ל-200 שירים ולהיטים שהשם לקס לוגר חתום עליהם, ביניהם B.M.F של ריק רוס, H•A•M של קניה ווסט וג׳יי זי מפרויקט Watch The Throne, ו-Hard In Da Paint של וואקה פלוקה פליים.

אחריו באו עוד שלל מפיקים שניסו לחקות את אותו הצליל, והאמנים שהציגו אותו הלכו וטיפסו במצעדים. בשנים בין לבין פיוצ׳ר ויאנג ט׳אג גיששו את דרכם אל התהילה, אבל ההתמקמות הנוכחית של הטראפ בפרונט הגיעה ב-2015, עם שלושה שירים של פטי וואפ בטופ 20 של מצעד הבילבורד, שלאחריהם כבר נכבשו המצעדים על ידי השמות הגדולים שאנחנו רואים ושומעים היום.

אנחנו נמצאים היום בזמן השיא של ההיפ הופ, עם הפיכתו רשמית לז'אנר הפופולרי ביותר בארצות הברית, המוני מועמדויות לגראמי'ס, ושיאים שנשברים במצעדי המוזיקה הגדולים. זהו זמן נפלא לחיות בו לכל מי ששורות מהירות, ביטים כבדים ואטיטיוד שבא מההוד עושים לו את זה, ולטראפ יש קייס רציני לטעון שהוא אחראי לכך.

העלייה המטאורית למיינסטרים, למצעדים ולפרסי המוזיקה, מובלת על ידי יותר שמות משאפשר למנות. בין נושאי הדגל אפשר למצוא את מיגוס, ליל אוזי וורט, פיוצ׳ר, אסאפ רוקי, יאנג ט׳אג וטראוויס סקוט, והמפיקים מטרו בומין ומייק וויל מייד-איט, אותם אפשר לשמוע בלינק בצורת פלייליסט כרונולוגי שיכניס קצת צלילים להיסטוריה הכתובה: