Hotspot #13 - יום שישי ה-13

הז׳אנר האהוב עלינו בעולם זה היפסטרים בטבע. שאפו חברים, אתם נראים וואו. יש כאן אסופת שירים מרשימה שאספנו עבורכן השבוע. הרבה מהתוכן שאנחנו מתעסקים בו בזמן האחרון הוא עבר-הווה, שירים ואמנים שנחקקו לנו במוח לפני הרבה שנים, צפים פתאום בצורה של מכות חשמל זעירות ומעוררות. על לחי אחת נוסטלגיה, ועל השנייה, העכשיו הבלתי צפוי. זה כבר 13 ימי שישי שהפינה הזו עולה ואנחנו הולכים ומתמכרים לעניין הזה.

---

Woodkid - Pale Yellow

לרמיקס שהכי נחרט לי (מרב) בזיכרון אי פעם יש קטע מאוד ספציפי. שיר אפלולי, כמו רוב השירים של וודקיד, שהלבישו עליו סאונד של גשם מטפטף מבעד לחלון. שמעתי אותו אי שם בימי התיכון, ואני זוכר בבירור את ההפתעה מכמה שהשילוב עבד, את הפאנץ׳ האווירתי שהכניס אותי לאינסטנט מוד, את התחושה שכך הוא היה אמור להישמע מלכתחילה. מאז ניסיתי למצוא אותו שוב, ללא הצלחה. בזמן שעבר וודקיד לא הצליח להתעלות לרמת השירים שהוציא באותה תקופה, שגם זכו אז להצלחה מסחרית מסוימת. החדש שלו מזכיר מעט מהאווירה ההיא. הנקישות המתכתיות החזקות, הקצביות, השבטיות, ליוו את המילים שלו מאז ומתמיד, ובניגוד לפעמים האחרונות, הפעם זה מצליח להיות מעבר לשטיק. זו לא שמיעה קלילה, כי אם אחת שדורשת מהמאזין להתמסר ולהיסחף אל הדיסטופיה. כשמצליחים זה מרשים. מאוד.

Dirty Projectors - Flight Tower

כפי שכתבנו כאן בפעמים הקודמות, בתקופה האחרונה יוצאים יותר ויותר מיני אי-פי׳ז בני שני שירים בלבד. יש משהו מאוד מדויק בחבילה הסמלית הזו. אם בעבר היה נפוץ להכין צד א׳ וצד ב׳ לאלבום, חוסר הסבלנות הנוכחי צמצם כל צד לכמה דקות בלבד, שיר א׳ ושיר ב׳, במסגור אינטימי ומוקפד. השמועה אומרת שהנוכחי של דירטי פרוג׳קטורס יתרווח בהמשך לאורך מלא, אבל לא יכולנו לחכות ולראות אם זה אכן קורה. מה שאנחנו יודעים בוודאות הוא שהמיני אלבום חלק מסיפור בהמשכים ייחודי, בו הם יוציאו ארבעה כמוהו בסך הכל, כל אחד מובל על ידי קולו של חבר אחר בלהקה, ובסופם ייצא אלבום חמישי בו יחלקו את הפרונט. ״מגדל הפיקוח״ מאופיין ומובל לחלוטין על ידי קולה הקטיפתי של פלישיה דאגלס, שבדרך כלל מסתפקת בקולות הרקע, כלי הקשה ומקלדות. בריליסים שהלהקה הוציאה עד כה, העדינות התמזמזה עם סאונד אלקטרוני, לעיתים משחררת והולכת לכיוונו עד הסוף ולעיתים מסתפקת בטיזינג נקודתי. זו אחת מהפעמים שהצליחו למזוג את המינון הנכון.

Spillage Village - End Of Daze

בחודש יולי הקודם הלייבל/סופרגרופ דרימוויל הוציאו את אחד האלבומים הטובים של אותה שנה, והסינגל שמובא כאן הוא טעימה מהשורשים שהצמיחו אותו. הקולקטיב האטלנטי ספילג׳ ווילאג׳ הוקם כבר לפני עשר שנים על ידי חברי EARTHGANG. עד שהתמוסס לתוך דרימוויל הספיקו להצטרף אליו גם JID, 6LACK, Mereba ועוד שמות שהפכו עם השנים למובילי הסצינה. עתה, לאחר ארבע שנים מהאלבום הקודם, הם מתכווננים לשחרור אחד חדש. ״End Of Daze״, אחרית הימים, מתכתב עם הנושא האהוב על כולנו - ״הקורונה כאפוקליפסה״. אם זה מתפספס בשמיעה, בקליפ כבר אי אפשר להתעלם מהעשן, המסיכות והשחורים המתים בטלוויזיה, אך גם הערפל לא מצליח למסך את הכישרון המשוגע שעולה עם כל וורס חדש שמגיע. המפיק זוכה הגראמי מייק דין, המוכר בין היתר בזכות עבודתו עם קנייה ווסט, טראוויס סקוט וג׳יי זי, אוסף ומהדק את ששת המשתתפים לשש דקות שזורקות אחורה לפאנקיות של סוף הניינטיז, בהן נוכל להשתמש גם עשור קדימה בתור קפסולת זמן ולהיזכר באימה בתקופה משוגעת.

Kevin Morby - Tonight I'll Be Staying Here With You

קווין מורבי הוא האמן שהכי מנחם אותנו בימים האחרונים. קול קרוב ועמוק, כאילו שר לנו ממש כאן בחדר. גם הוא עצמו כנראה מבין את ההתאמה המדהימה לרוח התקופה ומשחרר שני סשנים אקוסטים מלאים בקאברים יפיפיים. במקרה הזה תוכלו לשמוע איך מבצעים קטע של מישהו אחר, אולי הגדול בתחומו, בצניעות ורגישות יוצאת דופן.

Black Pumas - Fast Car

קשה להאמין שנכתוב על קאברים בסדר גודל כזה אחד אחרי השני. אבל הצמד האמריקאי שפרץ בשנה שעברה עם האלבום הנושא את שמו מביא אלינו בימים אלו קאבר לקלישאה הבלתי מנוצחת של טרייסי צ׳פמן. גם במקרה הזה מדובר בקאבר אקוסטי, איטי ומלטף, כזה שבשמיעה ראשונה איתו אנחנו נתקפים בנוסטלגיה מתקתקה, אבל - ממליצים להימנע משמיעה מופרזת, הקסם נוטה להתפוגג במהרה.

Nick Murphy - A1) Just Like You

ברגע שניק מרפי נפרד משם הבמה שליווה אותו במהלך שנות ההיכרות הראשונות שלו עם הקהל שהלך וגדל במהירות, הוא התחיל לחקור דברים חדשים במוזיקה שלו. ב-2017 הוא שחרר אי-פי אלקטרוני, הרבה יותר מהיר, חותך וקשוח מהחומרים הקודמים שלו. ב-2019 הוא הוציא אלבום יותר ״מסודר״ ויותר קל להאזנה. אבל מאז היה קצת קשה לעקוב אחרי החומרים שהוציא, הוא קופץ, זוחל ורץ בין בלדות קטנות מחדר השינה, דרך קטעים מדיטיביים ושירי א-קפלה. לסבלניים שביניכם, אנחנו חייבים להמליץ להתעקש ולצלול לתוך עולמו המוזיקלי של ניק, יש שם פנינות ועומק יצירתי שלא קל למצוא במקומות אחרים.