Hotspot #8 - לאט ובזהירות

אריק ומרב
May 8, 2020
3 min read

התחלנו את הפינה החמה בתחילת הסגר החברתי וכעת אנחנו מתקרבים אל סופו. אבל אנחנו לא נעצור כאן, כשהפינה הולכת ומתפשטת, הרגל עולה על הגז ואנחנו מסתכלים אל האופק. בקרוב יעלו לכאן עוד ספיישלים ופינות חדשות ונוצצות עם כותבים חדשים וזוהרים גם הם. נתראה אחרי הסיבוב?

Rhye - Beautiful

הפרויקט של הזמר והמפיק הקנדי מייק מילוש הביא לעולם שלושה אלבומים מעולים. משהו שמאוד יפה בפרויקט הזה הוא ההרגשה שמשהו חדש מומצא כעת, פסקול שטרם שמענו בעבר. זה לא מנסה להיות נאמן למה שפעם היה מוזיקת אראנדבי או סול, וגם לא נמשך לגל הניאו-סול השכיח, זו יצירה שעומדת לגמרי בפני עצמה בלי התחייבויות קודמות. ברגישות יפיפייה ובלי הרבה פרסומים יצא ממש היום הסינגל "Beautiful".

Drake - Dark Lane Demo Tapes

על טוסי סלייד שעומד במרכז המיקסטייפ החדש של דרייק כבר כתבנו לא מזמן, אבל בתור חסידים של האיש הכי מושמץ בתעשייה לא יכולנו להתעלם מהריליס החדש. "Dark Lane Demo Tapes" לא יקבל ספוט מרכזי בביוגרפיה של דריזי, אבל הוא בא בדיוק לצרכי התקופה. מרים כשרוצים, מוריד כשצריך, ובעיקר לא מחייב או דורש מאמץ. כטבעם של מיקסטייפים, הוא מרגיש עשוי למחצה. אסופת שירים מפה ומשם. יש מצב שזה בדיוק מה שדרייק היה צריך. הרבה מהחיצים שהופנו אליו היו כי הוא מרגיש תמידית נוטף ממאמץ, כאילו בנו בוט שמתאים את עצמו כל פעם לסגנון המוזיקה שהולך במצעדים, כזה שאי אפשר להתבלבל אם זה בא לו טבעי או שהצעדים שעושה מתוכנתים ומחושבים בקפידה. דווקא בגלל חוסר השלמות, קלטת הדמואים הנוכחית מחזירה קצת מהאנושיות והפאן שהעלו אותו לפסגה, ומרימה להנחתה לאלבום שעומד לצאת בקיץ הקרוב.

Cass McCombs - The Wine of Lebanon

בימים שכאן תאגיד השידור הציבורי מפרסם את הסדרה ״מלחמה ללא שם״ אנחנו חוזרים ליין של לבנון. קשה להיות מופתעים כשקאס מקומבס מוציא שיר חדש, עם קצב של אלבום בכל שנתיים בעשור האחרון, ובכל זאת שווה ציון. במקרה הזה התמדה היא לגמרי שם המשחק. בקצב קבוע הוא דואג לנו תמיד לשירי דרך מסוג רוק ופולק. (הערת שוליים - על מערכת התופים אחראי יוני שלג שרובנו מכירים מימי אסף אבידן והמוג׳וז)

Westside Gunn - Pray For Paris

ווסטסייד גאן הוא לייט בלומר קלאסי. הצד המערבי גדל בבאפלו, ניו יורק, לא בדיוק ממעוזי ההיפ הופ. החלום שלו מעולם לא היה להיות ראפר, והוא בכלל ניהל את הקריירה המוזיקלית של אחיו בלייבל שהקימו ביחד. כשהאח אושפז בבית החולים בעקבות תקרית ירי הוא הבין שצריך להשאיר את הלייבל בחיים עד שיחזור, ושחרר את האלבום הראשון שלו כשהוא בן 33 - גיל שבו אם עוד לא פרצת לתודעה, כנראה שזה כבר לא יקרה. אז כנראה. ארבע שנים אחרי, וירג׳יל אבלו, ממעצבי האופנה הגדולים בעולם ובעל הלייבל אוף וויט, מזמין אותו לשבת בשורה הראשונה בתצוגה בשבוע האופנה בפריז ליד מיגוס, טייגה וג׳יי בלווין. איך זה קרה? פשוט, שיר שלו נבחר ללוות את אחת התצוגות הכי מסוקרות ונחשקות בעולם. והוא בכלל לא רצה להיות ראפר. פאסט פורוורד שלושה חודשים קדימה - ווסטסייד מצליח להוציא אלבום שמתארחים בו טיילר דה קריאייטור, וולה, ג׳ואי בדאס ופרדי גיבס, ועדיין להיות הכוכב הבלתי מעורער. האלבום בעל השם הסמלי הוא אולד סקול שכבר התגעגענו לשמוע, העומד כיצירה שלמה שזורמת חלק, בטוח ומעניין. לנו הוא הזכיר בחור בצבע הפוך, אבל

בגיל כמעט זהה, בשם אקשן ברונסון.

Big Thief - Love In Mine

ביג ת'יף היו אמורים להגיע לארץ להופעה כפולה בבארבי בזמן התפרצות נגיף הקורונה ויגיעו ביולי הקרוב במקום בע״ה. בפברואר 2018 הם התכנסו באולפן והקליטו לא פחות מ-34 דמואים שהפכו מאוחר יותר ל-UFOF. בחודש שעבר הם הוציאו חמישה דמואים נבחרים מתוך אותן הקלטות, ואת ההכנסות יתרמו לצוות מסע ההופעות שלהם שיצא לחל"ת עם ביטול המסע. נראה שהחיטוט בהקלטות עבר של הלהקה ממשיך, כשיצא בשבוע שעבר הסינגל ״Love Is Mine”, שיר שנשלח בעבר למעריצי הלהקה לקראת היציאה של האלבום "Two Hands".

Ric Wilson & Terrace Martin - They Call Me Disco

״יוצרי שיקגו הצעירים״ היא תכנית לפיתוח יצירתיות בכתיבה והעברת סיפור אישי, עם דגש חברתי-אמריקאי קלאסי על הרקעים השונים מהם באים המשתתפים. אם השמות צ׳אנס דה ראפר, מיק ג׳נקינס ונוניים מעבירים בכם רטט, כנראה שתאהבו גם את הפרי החדש שצמח על העץ - ריק ווילסון. האח הדיסקואי במשפחה אמנם סיים את זמנו בתכנית כבר לפני מספר שנים, אבל לא ממש הצליח להפוך לשם מוכר כמו יתר חבריו. כנראה שגם הוא שם לב לכך, כי להפקת האי-פי החדש הוא גייס לא פחות ממועמד לגראמי, והפך לחלק מרשימה ארוכה של אומנים שעבדו איתו, הכוללת בין היתר שניים קנדריק לאמאר וסנופ דוג. They Call Me Disco מציג את עצמו בצורה די ברורה. האי-פי הוא הצומת בין היפ הופ, פאנק ודיסקו, חיפושית קצב סקסית ומעושנת. מה שבא לך לשמוע כשאתה יושב בדייב בר אפלולי, ועדיין לא רוצה לשקוע סופית בתוך הספות. ווילסון הוא יצור מיוחד בנוף הנוכחי המלא גם ככה בחדי קרן, ומצליח להיות מספיק פרש כדי שנסמן לנו ביומנים להתחיל לעקוב

יותר באדיקות.